Rami Fichman

פרוגרמה


​אוצרות וכתיבה

תיקי תורם


חידוש והפקת תכנים


ramifi@gmail.com    

  2443179 052 972+

 רמי פיכמן


בארות בנגב - הדרכה ומורשת
קטעים מתסריט המיצג - "ובחרת בחיים"  

בקיץ 1947 מעלה שיירת מכוניות ענני אבק בדרכי הנגב.
המכוניות הסיעו את חברי הועדה המיוחדת מטעם האו"ם,  שמונתה להמליץ על פתרון לסכסוך בין הערבים ליהודים בארץ ישראל.
חברי הוועדה פוגשים את החלוצים המניחים את קו המים החדש מניר-עם ומתרשמים עמוקות למראה הישובים הפורחים.  הרושם שהותיר הסיור היה כה גדול,
עד שאחד מחברי הועדה אומר למארחיו : "קו המים הזה ייתן לכם את הנגב".
בכ"ט בנובמבר 1947, הופכות המלצות הוועדה להחלטת עצרת האו"ם שפרושה -  סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל והקמת שתי מדינות, יהודית וערבית.
הנגב ברובו הגדול נכלל בשטח המדינה היהודית.

הרעיון לחלק את ארץ ישראל לשתי מדינות  נולד כבר עשר שנים קודם לכן:
"ועדת פיל", הבריטית, מציעה ב 1937, חלוקה על בסיס ריכוזי ההתיישבות: על פי חלוקה זו נועד הנגב כולו, להיכלל בשטח המדינה הערבית.
ראשי היישוב היהודי מבינים שההתיישבות היא זו שתקבע את גבולות המדינה.
הבנה המניעה פעולה מאומצת ליישוב הנגב.

בין קומץ יישובי הנגב, בלט בנוכחותו גוש יישובים של חלוצים דתיים, שלושה מהם קיבוצים של תנועת הקיבוץ הדתי.
קיבוצי תנועה קטנה ומיוחדת זו, הוקמו בדרך כלל כגושי התיישבות, שאפשרו הקמת מוסדות חינוך משותפים,
פעילות תרבותית משותפת וביצוע משימות לאומיות כמו קליטת עליה והתיישבות בגבולות.
חזון התנועה היה אז, כמו היום, "תורה ועבודה": עבודה חקלאית, בשילוב עם לימודי תורה וחיי אמונה תוך הסתפקות במועט ושאיפה לצדק חברתי.
החינוך הייחודי בתנועה, נשען על בתי ספר מעורבים בהם הבנות והבנים לומדים יחדיו תלמוד והלכה ומתחנכים לעבודה, לאחריות חברתית,
ולשרות משמעותי למען המדינה.
...
בעקבות דחיית הערבים את החלטת החלוקה של האו"ם מכ"ט בנובמבר, פורצת מלחמה -
בה מוצאים עצמם מרבית יישובי הקיבוץ הדתי בחזית, כשחלקם מחוץ לגבולות המדינה היהודית שהותוו במפת החלוקה.
לאחר חודשים של לחימה ברחבי בארץ ויום לפני הכרזת המדינה, נופל כפר עציון ובתושביו שנכנעו מתבצע טבח.
למחרת, ביום הכרזת המדינה נכנעים לפי פקודה יתר יישובי הגוש ומובלים לשבי הירדני.
עם עזיבת הבריטים את הארץ, פולשים צבאות ערב במטרה להחריב את המדינה הצעירה.
בדרום, מתקדם הצבא המצרי בשני צירים, לעבר ירושלים ולעבר תל אביב. בדרכם תוקפים המצרים את כפר דרום ונירים. 
עשרות בודדות של מתיישבים, מצוידים בנשק קל בלבד, ניצבים פנים אל פנים והודפים גדודים של צבא סדיר, המצויד במטוסים, שריון, מקלעים ותותחים.
המצרים ממשיכים לעבר עזה ולאורך החוף לעבר תל אביב... בדרכם כובשים את יד מרדכי ואת ניצנים ומפגיזים את היישובים הסמוכים לציר ההתקדמות.

"אם לא נעמוד על המדבר - לא תעמוד תל-אביב..." מתעקש בן גוריון ערב הפלישה אל נוכח הדרישה לפנות את הישובים מחשש שלא יחזיקו מעמד. 
"קיומו של הנגב.." הוא מוסיף, "הוא אולי ממשי יותר מקיומה של תל-אביב"

לנוכח הפגזות התותחים מפונים הילדים והאימהות מיישוביי הדרום במשוריינים אל העורף.
קבוצת בארות יצחק מתפצלת שוב, הגברים - האבות ומעט נשים נשארים בחזית והאימהות וילדיהן בתל אביב.
...
בני המשפחות שבעורף, ממתינים בחרדה לידיעות מהחזית...
בארות יצחק לא נפלה... מגניה ניצבו בעוז והדפו את המצרים...
אולם, במהרה מתברר שמחיר הניצחון היה כבד –
מתוך 80 הלוחמים והלוחמות
נמנים  17 הרוגים ו 15 פצועים..
מגדל המים פגוע קשות והיישוב חרב עד היסוד.

קבוצת "בארות יצחק" הופכת באחת למשפחה שכולה – 6 אלמנות ו 12 יתומים...
על הקבוצה להחליט על המשך דרכה:
- האם להתפצל בשלישית ולשקם את היישוב כאשר הנגב כולו נתון עדיין במצור והמלחמה נמשכת?
-  או לשמר את הקבוצה מאוחדת למען האלמנות והיתומים ולהתיישב במקום חדש?

מחיר העצמאות היה כבד, אחוז אחד מהאוכלוסייה נפל במהלך המלחמה. תנועת "הקיבוץ הדתי" הקטנה ספגה מכה קשה מנשוא –
8% מחבריה נפלו במהלך הקרבות... מחצית מעשרת יישוביה חרבו...

ההבטחה לחזור וליישב את הנקודה בנגב לא נזנחת ועל אדמות היישוב הישן עולה להתיישבות, ב 1966, קיבוץ עלומים,
החובר לקיבוץ סעד ויחד אתו מחדש את גוש הקיבוץ הדתי בנגב.

שנה לאחר מכן, לאחר מלחמת ששת הימים מתחדשת ההתיישבות בגוש עציון.
בשנים הבאות ממשיכה התנועה לצמוח, מוקמים קיבוצים חדשים ומושבים שיתופיים חוזרים וחוברים לתנועה.

וכמו חברי בארות יצחק שבחרו להמשיך ביחד ולשקם את הקבוצה,
כך גם תנועת הקיבוץ הדתי כולה – בוחרת בחיים.